מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' צנגוט ואח'

פסק דין

פתח דבר

התובעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את דירת הנתבעים, לרבות התכולה, לאורך תקופה ובין היתר בתקופה שבין המועדים 1.12.05-30.11.06.

לטענת התובעת, בינואר 2006 דיווחו הנתבעים כי דירתם נפרצה ונגנבו ממנה כסף מזומן, שעון יד, זוג עגילי זהב משובצי יהלום וטבעת זהב צהוב ובהתאם לחבותה כמבטחת, פיצתה את הנתבעים ביום 17.2.06 בסך של 22,372 ₪.

התובעת טוענת כי בתחילת שנת 2010 דיווחו הנתבעים לחברת הביטוח "ביטוח ישיר" כי במהלך שנת 2009 נעלמו להם טבעת זהב ועגיל אחד מזוג. "ביטוח ישיר" העלתה בפני התובעת את חשדה כי מדובר באותם פריטים אשר דווחו קודם כבר בשנת 2006 על ידי הנתבעים כגנובים וכתוצאה מחשד זה, ביטלה הנתבעת את דרישתה אצל "ביטוח ישיר" והודתה כי מדובר באותו עגיל אשר בגין אבדנו ואבדן בן זוגו, פיצתה אותה התובעת בשנת 2006.

כעת, טוענת התובעת, כי הנתבעים מסרו עובדות כוזבות בכוונת מרמה בכך שטענו לגניבת העגילים וקיבלו טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, בעוד שזוג העגילים נותרו בידי התובעת לפחות עד שנת 2010. לפיכך, לטענת התובעת, על הנתבעים להשיב את מלוא הכספים שנתקבלו אצלם שכן במקרה שכזה, פטורה התובעת מחובתה כלפי הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי העגיל שדווח לחברת "ביטוח ישיר" אינו אותו העגיל מזוג העגילים שנגנב בפריצה בגינה פוצו על ידי התובעת. לטענת הנתבעים, ביטול הדרישה על ידי הנתבעת היה אך ורק עקב לחצים ואיומים שהופעלו עליה מצד החוקר מטעם "ביטוח ישיר".

לטענת הנתבעים, שמאים מטעם התובעת ביקרו בדירה וקבעו כי אכן אירעה הפריצה בשנת 2006 ונגנבו הפריטים הנטענים, מכאן שגם אם מטילה התובעת ספק לעניין העגילים, אין סיבה שתדרוש השבה של מלוא הסכום, בגין הפריטים הנוספים.

הנתבעים טוענים כי לאחר שנגנבו העגילים המשיכה התובעת לגבות פרמיה בגינם, כך שההתעשרות שלא כדין נעשתה דווקא על ידי התובעת ולא על ידי הנתבעים.

דיון

        הצדדים הגישו תצהירים והתקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו גב' מרים כוריש נציגת התובעת, מר אופיר עובד, השמאי מטעם התובעת, ומר יוסי עוזר, החוקר מטעם "ביטוח ישיר". כמו כן, מסרה עדות הנתבעת וכן הוגש תצהירו של בעלה תוך שהתובעת ויתרה על חקירתו הנגדית.

לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, הכל כפי שיובהר להלן.

 סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981

 סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981, קובע כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".

סעיף זה מהווה חריג, באופן מסוים, מן התפיסה העומדת בבסיסו של חוק חוזה ביטוח, שהרי מרבית ההסדרים בחוק זה באים להגן על המבוטח, הנתפס כצד החלש במערכת היחסים מבטחת-מבוטח. ואולם, מרגע קרות מקרה הביטוח, המבוטח נהנה מיתרון בהיבט המידע, על פני המבטחת, מאחר שהידע אודות נסיבות קרות מקרה הביטוח, אם בכלל אירע כזה, ואודות היקף הנזק, מצוי בידיו של המבוטח בלבד.

הוראת הסעיף נועדה, כך נראה, בין היתר, להרתיע מבוטח מלמסור עובדות כוזבות אודות האירוע, או להעלים עובדות כלשהן, בכוונת מרמה, ולכן באה אותה סנקציה חמורה של פטור מוחלט של המבטחת מחובתה (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998).

בפסק הדין בעניין נסרה האמור, נדון הדיבור "כוונת מרמה" המופיע בסעיף 25 הנ"ל ונקבע כי הסעיף כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. 

אשר לנטל להוכיח את הפטור הקבוע בסעיף 25, אזי הוא מוטל על המבטחת.

אחר שמוכיחה המבטחת קיומם של שני היסודות הראשונים, נשאלת השאלה, האם נדרשת היא להוכיח אף את התקיימות היסוד השלישי, יסוד כוונת המרמה.